גלריית עבודות
יצירות נבחרות
דינמיקה
משחקי אור
קרעים בחלום
מעשה בראשית
לברוא עולם קסום מתוך הליבה
מעמקים
ברוח הסטודיו של מרדכי ארדון
תחריטים, פריס 2006
מיניאטורות
קטנות שהן גדולות, מיניאטורות 1999 -2009
מסתרי הסתיו
תמונות מתערוכות קבוצתיות

עבודות לפי טכניקה:
מים
שמן
רישום
תחריטים והדפסים
טכניקה מעורבת
מבנים גאומטריים

המיניאטורות הראשונות המוצגות כאן השתתפו כולן בתערוכות קבוצתיות של מיניאטורות בין השנים 2000 - 2008 רובן במסגרת תערוכות של "אגודת אמני המיניאטורות בישראל". מרביתן מצוירות בצבעי מים אבל ישנן בודדות המצוירות בצבעי שמן על נייר ("הסנה הבוער", "ראשי ההרים אחרי המבול" ו"שפל בחורף") החל משנת 2009 התחלתי לצייר בצבעי שמן על בד ("פינה ביער ירושלים", "הנסיך הקטן חוזר לשמים"ועוד ועוד) . מתחת לכול מיניאטורות מצוין היכן ומתי היא הוצגה.

הקדשתי למיניאטורות גלריה משלהם ולא כללתי אותם בגלריה של "תערוכות קבוצתיות" הן משום מספרן הרב והן משום שישנו הבדל בין ציורי המיניאטורות שלי ובין ציוריי הגדולים. השוני נובע לא רק בשל הפורמט והמדיה השונים אלא גם בכך שחלק גדול מהתערוכות של "אגודת אמני המיניאטורות בישראל" סובבות סביב נושא מסוים. כך, שלמרות שקיים כמובן חופש אמנותי עדיין צריכה להיות למיניאטורה נגיעה כלשהי לנושא. כתוצאה מכך בציורי המיניאטורות שלי המציאות החיצונית מודגשת יותר מאשר בתמונותיי הגדולות. נושאי המיניאטורות שלי הם תמיד הנושאים המעניינים אותי; נופים, צמחים, עצים, שקיעות וזריחות – כול מה שיש לו נגיעה לטבע שבו אנו חיים ולסביבה שבה אני גרה.

לפי חוקי אגודת המיניאטורות בארץ גודלה של מיניאטורה לא יעלה על 9X9 ס"מ וגודל הסופי של המיניאטורה כולל המסגרת לא יעלה על 15x15 ס"מ. יצוין שחוקים אלו אינם בינלאומיים ובארצות שונות מתירים או אוסרים גדלים שונים. ציור קטן, למעט ציור של נושא קטן מלכתחילה, נחשב כמיניאטורה רק אם איננו גדול יותר משישית מגודלו האמיתי של האובייקט. כלומר: אם מדובר במיניאטורה של דיוקן, למשל, גובהה אינו גדול יותר מאשר חמישה ס"מ. מידתה הסופית של מיניאטורה (כולל המסגרת והפספרטו) משתנה אף הוא לפי חוקיהן של האגודות השונות למיניאטורות הקיימות בעולם. ישנן אגב תערוכות בינלאומיות שבעליהם אינם מגבילים כלל את גודל התמונה אך מגבילים את גודלה הסופי של המסגרת ובכך מאלצים בסופו של דבר את האמן להתחשב בגודל החיצוני ולהתאים לו תמונה הולמת.

האגודה בארץ משתדלת לעקוב אחר חוקי הפדרציה העולמית של מיניאטורות ולפיכך הגדלים השתנו עם השנים. לדוגמה עד שנת 2004 בארץ נחשבה מיניאטורה כמי שאיננה גדולה מ-10x10 ס"מ וגודלה הסופי לא עלה על 22x22 ס"מ. כיום כאמור הגדלים השתנו. כאשר התמונה גדולה יותר מהגדלים שציינתי, היא איננה נחשבת מיניאטורה, אלא  " -היא מסווגת כ"תמונה קטנה"petit format".

על הנושא בהרחבה

מיניאטורה מהי?
או; כיצד למדתי לצייר את הקטן מטבעו

לפני שנים אחדות, באחד מביקוריי בבית האמנים בירושלים, שוטטתי לי באחד מחדריו והופתעתי למראה תערוכה של תמונות קטנות, פרי מכחולם של חברי "האגודה הישראלית למיניאטורות". תוך התבוננות בהן גיליתי דבר-מה מרתק ומעורר השתאות, בדומה להתבוננות בצבא ליליפוט או בבית בובות.

הסתכלות מעמיקה ביצירות גרמה לי לתהות האם הן נועדו לאיור ספרים, כפי שחלק מהן אכן נראו, או שאלה ציורים משל עצמם. הצורה המוקטנת של התמונות מחייבת זווית ראייה שונה מצד הצופה, ולא ניתן כאן לצעוד אחורה וקדימה, כפי שנהוג בהסתכלות בציורים רגילים, ונאלצתי אפוא לצפות בכולן מקרוב מאוד. צפייה אינטימית ומעמיקה זו השפיעה מן הסתם על נקודת הראות שלי ועל יחסי לתמונות הזעירות: הן חדלו להיות "תמונות מוקטנות" והפכו לנושא בפני עצמו. הביקור בתערוכה עורר אותי ללמוד ולהעמיק בטיבן של המיניאטורות ולנסות לבחון את מקומן בקרב יצירות האמנות בנות-זמננו; עדיין לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואני עצמי אפנה לצייר מיניאטורות.
המיניאטורה וסוגיה
המילון מגדיר את המונח "מיניַאטוּרָה" ((Miniature כ"ציור זעיר"; לרוב ציור דיוקן, תמונה מצוירת בצבעים בתוך כתב-יד שנועדה לאייר את הטקסט. מקור המונח נעוץ בנוהג לאייר את האותיות התחיליות (האִינִיציַאלים) בכתבי-היד בעיטורים בצבע עופרת אדום ושמו "מִיניוּם"; יש הסוברים בטעות שהמונח "מיניאטורה" נלקח מהמילה minute"" (זעיר). לאחר תקופת הרנסנס צוירו מיניאַטוּרוֹת על גבי קלף או שנהב, שובצו במסגרת ואפשר היה לענוד אותן כתליון על הצוואר. במונח 'מיניאטורה' נכללים סוגי אמנות שונים, שנועדו לתכליות מגוונות:
1. איור באות תחילית בספר. בכתבי-היד המאוירים של המאה השתים עשרה ניתן למצוא אותיות תְחִילִיוֹת, המאוכלסות בדמויות אדם וחיה מורכבות ומפותלות; צורת הדמויות נקבעה על פי צורה האות התחילית. האות המקושטת נועדה לעטר את העמוד ותו לא.

2. אִיוּר בספר. איורים של מיניאטורות לכתבי-יד נקראים בלועזית "אילוּמִינַצְיוֹת", ותחילה הן נועדו לשמש קישוט וכלי עזר לקורא. בשל כך השתדלו הציירים ליצור מיניאטורות מובנות לכל נפש, והן תיארו בעיקר את הסיפורים בכתבי הקודש אך גם אירועי תקופה שונים וסיפורי הווי. קבוצה ידועה של מיניאטורות אופייניות, מוקדמת למדי, מעטרת את "ספר השעות המהודר" של הדוכס דֶה בֶּרִי ( ,(Les Très Riches Heures du Duc de Berry שאיירו האחים לימְבּוּרג בבּורְגוּנְדִיַה בשנת 1410 בקירוב. הספר כולל 12 מיניאטורות, כל אחת על עמוד שלם, המסמלות את 12 חודשי השנה ומציגות את חליפות העונות ותמורותיהן. כל המיניאטורות הללו צוירו כנראה בעזרת זכוכית מגדלת.

מיניאטורות המשמשות כאיורים לספרים אינן המצאת המערב הנוצרי. עוד במצרים העתיקה אויר "ספר המתים" על פפירוס ואיורים כאלה רווחו גם במזרח הקרוב והרחוק כמו למשל מיניאטורות פרסיות ומיניאטורות הודיות. בכתבי-יד מוסלמים בולטים עיטורי האותיות התחיליות כמו בספרים מהמערב. גודל המיניאטורות הללו איננו בהכרח זעיר ומיקומם משתנה מעמוד לעמוד; מעניין לעקוב אחר פיזורם בתוך העמוד. המיניאטורות הפרסיות מתארות דמויות של אנשים, של חיות ושל צמחים והן מצוירות לרוב בפרטי פרטים. בדומה למיניאטורות האירופיות, גם אלה של הפרסים מתארות לעתים אירועים שונים כציד צבאים. בכתבי-יד פרסיים אלה יש מיניאטורות קטנות מאוד (8.5 X 10 ס"מ) המוקפות בכותרת עליונה ותחתונה בעוד כל הדף סביבן ריק, ואפילו מיניאטורות זעירות (6 X 7 ס"מ) , הממוקמות בחלק מעמוד שלם - ללא כל כיתוב. איור מסוג זה רווח גם במיניאטורות ההודיות.

מן הראוי לציין כי טכניקת איור הספרים במאה השלוש עשרה הייתה שונה לחלוטין מזו שבימינו: האמן לא רק כתב ואייר כל ספר וספר אלא לעתים השתמש באותו מכחול, שבו מספר זעיר של שערות, לכתיבה ולציור. האיורים היו לעתים החלק העיקרי של הספר; האיור כמטרה בפני עצמה מצוי בימנו בעיקר בספרי ילדים.

האם אפשר לראות בכל ציור המשמש איור לספר מעין מיניאטורה? לא בדיוק; למיניאטורות, גם אם הן אינן זעירות בממדיהן, אופיינית ההקפדה היתרה על ציור פרטי פרטים קטנטנים בצורה מדויקת; כך למשל כולל הציור לא רק את הבגד של הדמות אלא גם את דוגמת הרקמה או דוגמת התכשיט. איור לספר ייחשב למיניאטורה אם נמצא בו פרטי פרטים קישוטיים. בימי הביניים נמצא למשל, דפים שלמים שהיו בנויים על אותיות מקושטות, שהיו כה עמוסים בפרטים קטנים עד שנראו כתכשיטים. גם דפים מסוג זה נחשבים למיניאטורות.

3. החל במאה השש עשרה ועד למאה השמונה עשרה ניתן למצוא דיוקנאות מיניאטוריים, שנועדו לשמש בעיקר לקישוט הלבוש. חלקם צוירו על עמוד שלם קטנטן; חלקם היו זעירים מאוד וצוירו על משכיות עגולות או סגלגלות ונועדו לתלייה על הצוואר. ברוב המיניאטוריות הללו צוירה דמות אחת בלבד והן נועדו למעשה החיזור, למחַזרים ולמחוּזרים: כל אחד מבני הזוג העניק לבן זוגו מַשְכִּית ועליה ציור דיוקנו שלו. התבוננות בתליונים אלה מעוררת תחושה שהאמן של אותם ימים השתדל לייפות את המצוירים, בדומה לצלם בן-ימינו; אפשר שהייתה זו הדרך היחידה להביא את דמותו של הנבחר בתהליך השידוכים.


סוג מסוים זה של אמנות ציור המיניאטורות החלה להתרחב הלכה למעשה במאה השש עשרה, כאשר האמן הגרמני הנס הולביין (Hans Holbein, 1497—1543), ששימש צייר דיוקנאות בחצרו של מלך אנגליה הנרי השמיני, החל לצייר גם מיניאטורות. רוב המיניאטורות של הולביין צוירו בצבעי שמן, וממדיהם היו קטנים מאוד: רק לעתים נדירות חרגו מ-5X5 ס"מ. ייתכן שהדיוקנאות המיניאטוריות של הולביין היו הראשונות הידועות בעולם המערבי.

במאה השש עשרה והשבע עשרה באיטליה רווחו דיוקנאות מיניאטוריים המצוירים בסגנון של כתבי-יד, כמו למשל דיוקנאות של ברונזינו הפלורנטיני (Bronzino, 1503-1572) ועוזריו, שציירו בצבעי שמן דיוקנאות על מדליונים; או דיוקנאות שיוחסו לציירים ידועים כטִינְטוֹרֶטוֹ הוונציאני (Tintoretto, 1518-1594). דוגמאות אלו מעידות על הפופולאריות הרבה של שיטת ציור זו. החל במאה השש עשרה התפשטה אמנות המיניאטורות מאיטליה לארצות השפלה, שניכרת בהן ההשפעה הרבה של המיניאטורות של הולביין. על כך נוספה, במחצית הראשונה של המאה השבע עשרה, ההשפעה של הדיוקנאות שצייר ואן-דייק הפלמי, שפעל באנגליה (van Dyck, 1599-1641).

בצרפת של המאה השש עשרה ניתן למצוא ציירים שעסקו הן בציור דיוקנאות מיניאטוריים על גבי מדליונים והן ציירים שאיירו כתבי-יד.

הולביין, שפעל כאמור באנגליה, השפיע בסגנונו על הצייר האנגלי ניקולאס היליארד (Hilliard, 1547--1619), שנולד מספר שנים לאחר מותו של הולביין. שלא כהולביין, התמחה היליארד אך ורק בציור מיניאטורות ולכן התמנה לתפקיד "צייר המיניאטורות המלכותי" של המלכה הבריטית אליזבת הראשונה. הוא ראה בציור המיניאטורות, "limning" בלשונו, חלק נפרד ושונה מאמנות הציור המקובלת, ונושאיו כללו בעיקר דיוקנאות – הן של אנשים ידועים כאליזבת מלכת אנגליה, המלך ג'יימס הראשון ואליזבת מלכת בוהמיה והן של מפורסמים פחות. היליארד הקפיד להעתיק את המציאות בצורה מדויקת ביותר ובציורי הדיוקן שלו ניתן לראות למשל פרטי תחרה עדינה, שמבעד לזכוכית מגדלת היא נראית מציאותית לחלוטין. בציור דמותה של אליזבת הראשונה בולטת המיומנות לא רק בציור התחרה אלא גם בציור מדויק של הכתר ושל התכשיטים. מרבית המיניאטורות של היליארד נמצאות כיום בתערוכה מתמדת במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.

הפריחה של ציור הדיוקנאות המיניאטוריים בעולם המערבי קשורה מן הסתם בשגשוגו של ציור הדיוקנאות בכלל. באותה תקופה קיבלו הציירים הזמנות, בדרך כלל מבני השכבות הגבוהות כמלכים ואצילים, הן של יצירות אמנות בעלות ממדים גדולים והן של אמנות זעירה. היצירות המונומנטאליות נועדו להאדיר את יוקרתו של המזמין ולהנציחו לדורי דורות ואילו היצירות הזעירות נועדו לרוב לשמש כתכשיט.

עם המצאת המצלמה במאה השמונה עשרה וההתפתחות הטכנולוגית, פג במקצת קסמם של הדיוקנאות המיניאטוריים בעולם המערבי. עם זאת עדיין הייתה טכניקה זו מקובלת בהודו וצוירו בה דיוקנאות מיניאטוריים על שנהב; נהגו למסגר אותן במסגרות מצופות זהב, לכסותן בזכוכית, להדביקן על קטיפה ולשים אותן בתוך אלבום, שנסגר כקופסה. המלכים, שהתפארו בתואר המלוכה שהעניקו להם הבריטים, נהגו לחלק את דיוקנותיהם כמזכרת למושל הבריטי. לסיכום אפשר לומר שהמיניאטורה הקלאסית ממוקמת בין "ציור" ובין "תכשיט".
 
טכניקות של ציור מיניאטורות עצמאיות

אמני המיניאטורות של המאה השש עשרה השתמשו רק בשני סוגים של משטחים לציור הזעיר: קלף מודבק על קלפי משחק או שנהב. במאה השבע עשרה השתכללה הטכניקה והדיוקנאות הזעירים צוירו גם על אמייל.

כדי לצייר ציורים כה קטנים, היה האמן חייב - מאז ומתמיד - להשתמש במכחול עדין ביותר בעל מספר קטן של שערות, לעתים אפילו שערה אחת. בשל עדינות המכחול יש להשתמש במשטח חלק ככל האפשר, ללא בליטות כלשהן, וחומרים מסוג זה היו נדירים בזמנו. בפני אמני המיניאטורות בני-זמננו עומדות אפשרויות מגוונות בהרבה, כלומר מגוון רחב מאוד של חומרים שניתן לצייר עליהם: ניירות כרומו חלקים המזכירים במרקמם קלפי משחק, בדים שונים, פורמייקה, נחושת או דיקט מוכן וכן אייבורין. חומר אחרון זה, ששמו מזכיר את השנהב (ivory) והוא תחליפו הפלסטי, זול וחלק מאוד וצבעו כשל שן פיל; ניתן לצייר עליו תמונות מדויקות להפליא. גם הצבעים שהאמנים בימינו משתמשים בהם מגוונים הרבה יותר מצבעי המים או הטְמְפֶּרָה של המאות הקודמות.

במאה השש עשרה היו הטכניקות של ציור מיניאטורות בגדר סוד שעבר רק מאב לבנו או מרב-אמן לתלמידו. כיום פתוחות כל השיטות בפני כל המעוניין ואמנים רבים רוצים להנחיל לאחרים את הטכניקה שהם עובדים בה, הן באמצעות ספרים הן בכיתות לימוד. שיטות הציור של אמני המיניאטורות כיום מגוונות מאוד ושונות מאמן לאמן.

המיניאטורות בימינו

סיורי האמור ב"בית האמנים", שם התגלתה לי להפתעתי תערוכה של תמונות קטנות מיצירות אמנים בני זמננו, עורר בי שורה של שאלות, והראשונה בהן: האם כל אותן תמונות קטנות הן בגדר מיניאטורה? שהרי המיניאטורה מצטיירת בעיני המתבונן הפשוט כניסיון לייצוג מוקטן ומדויק של המציאות, ללא פירוש כמעט של האמן; זאת כאמור חרף העובדה, שהמיניאטורות בימי הביניים והמיניאטורות האסלאמיות הן עתירות דמיון, ואפשר לראות בהן מעין פירוש של האמן למציאות סביבו. יש להניח כי בתקופת הרנסנס התפעלו הצופים גם מיכולת האמן להעתיק בצורה מדויקת את הדמות שלפניו. בימינו, כאשר ניתן לחקות את המציאות בדרך ממוזערת גם באמצעים צבעוניים אחרים - כמו צילום והדמיית מחשב – נשאלת השאלה מהו מקומו של האמן בתהליך העתקה מעין זה? האם הוא מוצא עניין רק בהקטנה נאמנה ומדויקת של המציאות, ותו לא? ואם כך, האם עשוי ציור צילומי זה לעניין גם את הצופים בני זמננו? ייתכן שעצם הקטנת המציאות ובחינת דיוקה מבעד לזכוכית מגדלת, אשר כה הרשימה את צופי העבר, תפנה כיום פחות ללבם של הצופים, הרואים יום-יום תצלומי דיוקן מרהיבים בכל גודל שהוא. זאת ועוד: רבים מהמתבוננים כיום בציורים הזעירים אמונים על הבנת האמנות המופשטת ועל יכולת ההבעה של האמן - גם מבלי להעתיק כלל את המציאות.

לא מן הנמנע שהצופים כיום יראו במיניאטורה הדיוקנאות הקלאסית, המתארת דמות מוקטנת מדויקת להפליא, הדמיה מתוחכמת וממוזערת של המציאות - לכל היותר - שספק אם ניתן לכנותה יצירת אמנות. במלים אחרות: המיניאטורה תהפוך לאוּמַנוּת והצופים יעריכו את אוּמן המיניאטורות בעיקר בשל יכולתו הטכנית לצייר תמונה קטנטונת מדויקת להפליא - אך לא יראו בו בהכרח אמן בעל סגולות יצירתיות. עם זאת יש לזכור, כי הציור בכללותו לא נעלם עם המצאת המצלמה אלא רק שינה את פניו ולכן ייתכן שגם המיניאטורה תשתנה ללא הכר, למשל ל"מיניאטורה מופשטת" צירוף שאולי לא נשמע מוזר בעיני בני דורנו המורגלים בציור מופשט, אך מעלה תהיות אם ציור מעין זה יכול להיחשב כמיניאטורה; שהרי בהגדרה כזו אנחנו מתעלמים מכך שהמונח "מיניאטורה", כפי שהוא נתפס כיום, כולל כבר בתוכו את ההקטנה של דבר הקיים בטבע. במלים אחרות הצירוף "מיניאטורה מופשטת" הוא פרדוקסלי ולפיכך אולי אינו יכול להתקיים במסגרת הציור המיניאטורי. יש לציין כי בקרב אמני המיניאטורות כיום מצויים ציירים שהתמחו רק בציור מיניאטורות ואחרים המציירים תמונות בכל גודל שהוא.

הסיור בתערוכה העלה שאלות נוספות: האם ניתן להביע רגשות, תנועה או הלך רוח באמצעות ציור מיניאטורי, בדומה לציור של אמן בגודל רגיל, ומהי החוויה העוברת אל הצופה המתבונן במיניאטורה זו? האם לא יצטער על שהתמונה היפה איננה גדולה יותר? אין להתכחש למשמעות הנלווית לממדי התמונה: ציירים אחדים מבקשים שהמתבונן בתמונותיהם לא יוכל להקיף אותן במבט אחד אלא ייאלץ "להיכנס לתוכן" (כמו למשל תמונותיו של ג'קסון פולק) ויחוש בדרך זו חוויה נוספת, של התמזגות טוטאלית עם התמונה המקיפה אותו מכל עבר. משמעות הממדים איננה מוגבלת רק לאמנות הציור והיא חלה גם על אמנות הצילום והווידיאו.

כדי לקבל תשובות לשאלותיי ותהיותיי, פניתי ליו"ר "אגודת אמני המיניאטורות בישראל" ושאלתיו מהי "מיניאטורה" בעיני חברי האגודה. התברר שציור קטן, למעט ציור של נושא קטן מלכתחילה (כגון ציור נמלה), נחשב כמיניאטורה רק אם איננו גדול יותר משישית מגודלו האמתי של האובייקט. לדוגמה, מיניאטורה של דיוקן לא תהיה גבוהה יותר מחמישה ס"מ. ציור במַחְשֵב אינו נכלל בגדר מיניאטורה. צייר המיניאטורה חייב להשאיר שוליים מסביב לציורו כדי להדגיש שהתמונה הקטנה איננה קטע שנלקח מתמונה גדולה יותר. בן-שיחי לא הוסיף מגבלות על הממדים והשימוש בכלי ציור מקובלים, ומכאן שהעתקה קפדנית ומדויקת של המציאות איננה תנאי הכרחי להגדרתה של יצירה כמיניאטורה.
 
הגודל המרבי של ציור הנחשב כמיניאטורה שונה ממדינה למדינה. לא רק מידת הציור המיניאטורי משתנה לפי חוקיהן של האגודות השונות למיניאטורות אלא מדי פעם בפעם משנות האגודות הללו את הגודל המקסימאלי של התמונה; מרבית האגודות מוסיפות תקנות הנוגעות לגודלה הסופי של היצירה, הכולל פספרטו ומסגרת, ובחלק מהאגודות – למשל בארצות הברית - רק הגודל הסופי קובע מהי מיניאטורה.

עיון באתרי מיניאטורות בעולם הוכיח לי חד-משמעית שאמנות המיניאטורות לא פסה מהעולם; חלקן הגדול עוסקות בדיוקנאות. אולם ציור המיניאטורה התרחב וכולל כל נושא כמעט, החל בנוף, נוף ימי, וכלה בדיוקן של פרח, פרי או חיה. כאמור, מאוגדים המיניאטוריסטים באגודות שונות ברחבי העולם, והידועות ביותר הן אלה שבאנגליה ובאוסטרליה. את חידוש ציור המיניאטורות הובילו אמני "האגודה המלכותית של הציירים והפסלים ומגלפי המיניאטורות" באנגליה (R.M.S (Royal Society of Miniature,, אשר נוסדה בשנת 1896 והייתה העמותה הראשונה שחבריה הקדישו את עצמם לציור מיניאטורות בלבד. נוסף על כך פועלות באנגליה גם עמותות אחרות, כמו "חברת היליארד" (Hilliard Society, H.S) .

האגודה הבין-לאומית למיניאטורות (World Federation of Miniatures ), השוכנת באוסטרליה (נוסדה ב-1985), מאגדת את כל האגודות בעולם ובכללן האגודה הישראלית; תקנותיה מציינות במפורש שהגדרה של מיניאטורה שונה בין אגודה אחת לרעותה.

נוסף על אגודות המיניאטורות הפועלות בעולם כולו, מצויות בארצות רבות גלריות המתמחות בסוג זה של אמנות ועורכות תערוכות בין-לאומיות. המבקש להתבונן במיניאטורות במוזיאונים ציבוריים ינחל אכזבה משום שהן אינן מוצגות בהם דרך קבע וניתן לראותן רק בתערוכות מיוחדות במוזיאונים אלה או באוספים פרטיים, שאינם פתוחים לכול. עם זאת, כל עמותות המיניאטורות עורכות תערוכות שנתיות וזו למעשה ההזדמנות הטובה ביותר לצפות ביצירות אמנות מיוחדות אלו.

בשנת 1999 הצטרפתי לאגודת אמני המיניאטורות בישראל והשתתפתי בתערוכה בין-לאומית של מיניאטורות שנערכה בבית גבריאל על שפת הכנרת. מרבית העבודות צוירו בטכניקות מקובלות של ציור על נייר. התערוכה עוררה את סקרנותי לבחון כיצד נראית תערוכה מעין זו בארצות אחרות? כמו כן תהיתי מהי תרומתה של המאה העשרים, העשירה בצילומים צבעוניים משוכללים, בגרפיקה ממוחשבת ובסורקי תמונות, לתחום זה, שעדיין היה לי בבחינת חידוש; טרם גיליתי את מכלול האפשרויות הטמונות בציור מיניאטורות בעולמנו המודרני.

השתתפות בתערוכה בין-לאומית בצרפת זימנה לי מידע רב על הנעשה בעולם כיום. את התערוכה ערכה האגודה הצרפתית למיניאטורות (Société des Artistes en Miniature et Arts Précieux de France, S.A.M.A.P), כמדי שנה בשנה; הייתה זו תערוכה בין-לאומית של מיניאטורות ותמונות קטנות (("petit format", שהוצגה בארמון בֶּרְנִיקוּרְ (Château de Bernicourt) בעיר דואה בצפון צרפת (ליד העיר לִיל). הביקור בתערוכה היה מאלף ביותר ומצאתי בה גיוון רב, הן בסגנון והן בטכניקות, ממש עולם ומלואו: חלק מהמשתתפים ציירו בצבעי מים על נייר, חלק - בצבעי מים על אייבורין (דמוי השנהב) ואחרים בצבעי גואש או אקריליק; היו ציירים שציירו בצבעי שמן על בד קנבס, בד משי או על נייר. כל מדינה הציגה יחדיו את המיניאטורות שלה והדבר אפשר למתבונן למצוא את המאחד והמפריד בין היצירות, את המשותף למדינות השונות ואת הסגנונות ונקודות הראות האישיים. לצד תמונות ריאליסטיות במובהק של האנגלים, שלעתים ציירו כמו לפני שלוש מאות שנה, הוצג ציור נוף של צעיר מבנגלדש, בסגנון אימפרסיוניסטי על גבול המופשט, בצבעי שמן על נייר.

האנגלים בלטו בטכניקה המזהירה שלהם ורובם ציירו לפי המסורת הקלאסית של ציורי המיניאטורות, ציורי דיוקן, אם על גבי משכיות אם על גבי נייר; ציורים שהזכירו את הדיוקנאות מהתקופה האליזבטנית ונראו ממש כמו "צילומי סטודיו" זעירים. טביעת אצבעותיו של האמן לא ניכרת בהם כמעט, משל כאילו ביטל האמן את תחושותיו ורעיונותיו לטובת הדיוק המושלם. חלק מהציורים הללו אף יצרו רושם כאילו הועתקו מתצלומים. אכן, היו גם מיניאטורות שהועתקו במובהק מציורים של ציירים מפורסמים, כמו ציור נוף שהועתק מציורו של הצייר האנגלי קונסטבייל. אורח הכבוד של התערוכה היה מייקל בָּרְטֶלְט(Bartlett) , סגן נשיא אגודת המיניאטורות האנגלית הנזכרת לעיל(R.M.S). יצירותיו כללו מיניאטורות של קצינים בריטים לבושי הדר, מצוירים בדייקנות מדהימה, בדומה למסורת האנגלית של המאה ה-17. הוא סיפר לי שהוא מצייר על אָיְיבוֹרִין ומשתמש בצבעי מים לציור הדמויות - ובצבעי פסטל לציור הרקע. את התלבושות הוא מעתיק מציורים שצוירו במאות השבע עשרה והשמונה עשרה, ופני הדמויות הם פניהם של חבריו.

הרוסים הציגו אף הם ציורים על אָיְיבוֹרִין והמיניאטורות שלהם כללו בעיקר דיוקנאות זעירים, אולם גם נופים מוכרים בזעיר אנפִּין או פסלוני שנהב זערוריים של חיות טרף.

גם הצרפתים נהנים להעתיק מאמני העבר. דוגמה לכך הוא דיוקן מרשים של נערה, העתק מדויק של דיוקן מפורסם למדי של הצייר האנגלי גיינסבורו. גם בקרב הצרפתים ניכרת נטייה לצייר משכיות אליפטיות מוזהבות אך הדמויות אינן נראות תמיד כמו צילום מדויק. משכה את לבי סדרה של תמונות שצוירו בטכניקה פוינטיליסטית (בעברית: נימור, כל התמונה מצוירת בנקודות קטנות נפרדות זו מזו בחוד דקיק של מכחול עדין), בדומה לטכניקה של ג'ורג' סֶרַה (George Seurat 1859-1891). בנוסף, הצרפתים הציגו גם עבודות מקוריות למדי, הן בנושא והן בטכניקה, כמו ינשוף שצויר בצבעי גואש ועליהם לקה על גבי חלוק נחל בגודל ציפורן בלבד.

המיניאטורות של הבלגים דמו לאלה של האנגלים והצרפתים בשמרנותם. יצירותיהם היו בעיקר תמונות נוף מדויקות להפליא, שהזכירו במידה מסוימת גלויות לתיירים.

רוב המיניאטורות מארצות הברית צוירו בצבעי שמן אך היו בהן גם מעין פסלים של צלחות מיניאטורות קטנטנות, ועליהם ציורים זעירים של דגים או ציפורים.

בקרב היצירות של הישראלים היו גם תמונות זעירות מופשטות לחלוטין וצבעוניות להפליא.

מהביקור בתערוכה למדתי כי מספר התמונות המופשטות היה מועט מאוד באופן יחסי. הקשר למסורת העבר בלט בעיקר בציור הדיוקנאות: על חלקם צוירו אנשים מפורסמים בני תקופתנו כמו שחקן הקולנוע ז'ראר דה פרדייה או האופנאית קוקו שָנֵל; חלק אחר בדיוקנאות היו אלמונים לקהל הרחב (מיס מארי). הוצגו גם דיוקנאות דמיוניים שכלל לא התיימרו לתאר דמות מסוימת ונשאו שמות כמו "נערה עם רשמקול" או "ילד עם מודל של מנוע". ציירים אחדים ראו אתגר בהעתקת דיוקנאות שצוירו בידי אמנים במאות שעברו.

בעקבות הביקור בתערוכה נוכחתי לדעת כי לא תמה מסורת המיניאטורות של המאה השבע עשרה, ובכללה התליונים של דיוקנאות זעירים. אמנם המצלמה והצילום מקלים כיום על מלאכתו של האמן אך עדיין עליו לשלוט היטב במכחולו הדקיק. רבות מהמיניאטורות מעוגנות היטב באמנות בת-ימינו כך שחלקן דומות לציורים רגילים על גבול הריאליזם, ובכללן אקוורלים המתארים נופים שבהם דמויות זעירות, לאו דווקא בדיוק צילומי. אמנים מסוימים מעדיפים להתבטא באמצעות מיניאטורות מופשטות לחלוטין, בדומה לאמנות בכלל. עוד הסקתי מן התערוכה כי בימינו אין להעריך מיניאטורות אך ורק על פי קני המידה בעבר, שהיו התפעלות מהדיוק המושלם של פרטי הדיוקן המיניאטורי לאובייקט המצויר. בדומה לאמנות בת-זמננו, נדרשת גם מאמן המיניאטורות מקוריות, יכולת ביטוי של ראייתו האישית והמיוחדת, כנות אמנותית ועומק רגשות. התגברות על אילוצי הממדים המוגבלים של המיניאטורה  משמעותית יותר ככל שהציור קטן יותר. המיניאטורות בתקופתנו הן אפוא חלק בלתי נפרד מעולם האמנות העכשווי; אין להתייחס לרובן כאל מוצר של בעל מלאכה מיומן בלבד.

ליאת פולוצקי

מתוך: קטלוג התערוכה קטנות שהן גדולות
יצא לאור באוגוסט 2010
הוצאת אריפש
מסת"ב 978-965-7281-09-3

 



בחזרה לתערוכה